למה אנחנו מכניסים את המחממים שלנו ל“חדר העינויים”
בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. לפעמים הטמפרטורה נמוכה מאוד, ולפעמים יש חום עז, והחדר מלא באדי מים עבים. זה מחזור אכזרי. אם אתם יוצרים מחמם, אי אפשר פשוט לקוות לטוב ביותר. צריך להניח שהסביבה מנסה להרוס את המוצר שלכם.
לכן אנחנו משקיעים הרבה מאמץ בבדיקת רמת העמידות של המחממים למים – IPX5. אבל יש בעיה: אותו חוסם שעובד ביום שהמחמם יוצא מהמפעל, עשוי שלא לעבוד כבר לאחר שישה חודשים.
הערמומיות של אדי המים
המים לא תמיד “דולפים” פנימה. לפעמים הם חודרים באופן איטי, דרך סדקים קטנים. זה איטי, אבל זה חסר הפסקה. כשהלחות פוגעת בחוטים הפנימיים או בקצוות הנורה, נוצרות בעיות. זה גורם לחמצון, שיוצר התנגדות, שמובילה לחום יתר – ובסוף… המחמם נהרס.
איך אנחנו בודקים את זה בפועל
אנחנו לא רק מרססים את המחמם במים וזהו. זה קל מדי. במקום זאת, אנחנו משתמשים בבדיקות של חשיפה לחום וללחות. אנחנו שומרים את המחממים בסאונה בעלת לחות גבוהה במשך ימים רבים. אנחנו מחפשים את הרגע המדויק שבו החוסם נהרס או שהבידוד מתחיל להיהרס עקב ההתרחבות וההתכווצות התמידיים שנגרמות מהחום.
אם המחמם לא עומד בסטנדרטים שלנו, הוא לא יגיע לביתכם. זהו.
האיזון הקשה
אתם עשויים לחשוב: “פשוט עשו את המחמם סגור לחלוטין!”
הייתי רוצה שזה כל כך פשוט. אבל יש פה ויתורים. אם נעשה את המחמם סגור מדי, הטרנספורמטור הפנימי לא יוכל לנשום. זה יגרום לחום יתר, והנורה תישרף מהר יותר.
זו מלחמה תמידית בין שמירה על המחמם סגור מפני אדי המים, לבין אפשרות לאפשר לחום לצאת החוצה.
אנחנו עושים את כל זה – בדיקות, ניסיונות כישלון, שינויים בעיצוב – כדי שאתם לא תצטרכו לדאוג שהמחמם שלכם ייהרס בזמן שאתם יוצאים מהמקלחת. אנחנו מעדיפים לגלות את נקודת השבירה במעבדה שלנו, ולא שאתם תגלו אותה בחדר האמבטיה שלכם.